את פעולת הצילום המסורתית אני מבצעת אוטומטית. כמו נשימה הפעם הראשונה הייתה בגיל צעיר, קיבלתי מצלמת פילם צעצוע.
ברגע הזה הצילום הפך עבורי לכלי בלתי נפרד, בזכותו אני דוברת שפה נוספת שבה אני מתקשרת חזותית את מה שאני חושבת ומרגישה. השפה הזאת קיבלה תפנית חדשה בגיל 15, כאשר נתקלתי לראשונה בתמונות של המוח שלי, כחלק מהביוגרפיה הרפואית שלי, היסטוריה של ניתוחי מוח רבים. הקשר ביני לבין הצילום תפס חלק משמעותי עוד יותר כאשר נוצר פער או חוסר התאמה בין החוויה הרגשית שלי לבין הזיכרון שתפסתי באמצעות המצלמה. בשנים האחרונות הבנתי שפעולת הצילום עבורי אינה רק תהליך להתבוננות עצמית, אלא גם מקור לחקירה פילוסופית ופיתוח דימויים כאמצעי לחשיבה מושגית על תוצרי התפיסה. דרך התמונות, אני מנסה לשקף את המאבקים והשאלות האישיות שמעסיקות אותי, וליצור מרחב חזותי שבו ניתן לתהות על רגשות ורעיונות מורכבים
כחלק מהפרקטיקה האמנותית שלי אני משתמשת במקריות שיש במדיום ומפתחת טכניקות צילום ניסיוניות, המחשבה שמניעה אותי לפעולה היא רגישות חומר הצילום ותהליכי הקליטה שלו. על ידי ההתייחסות אליו ופגיעה מכוונת בו אני מנסה לדמות את החוויה המורכבת שלי בתפיסת המציאות
אני משתמשת בתקלות כחומר גלם מכוון: אני הורסת, אני מיישנת, אני שוברת, אני מאבדת, אני מכתימה. מסתכלת בלי רשות, מוחקת ומרוקנת את סל המחזור, שלא יתאפשר שחזור. באמצעות הפרקטיקה אני מתעסקת בשאלה איזה דימוי יתגלה מתוך ההרס? מתוך התקלה. כמו פעולה אובדנית שנעשית באופן בלתי נשלט, בלתי רצוני. כמו פעולת הצילום עצמה אני מנסה להביא לידי ביטוי את המאבק הפנימי שעובר עליי ואת הקשר הבלתי נפרד שיש ביני לבין הצילום. מחלה היא דבר טבעי וגם תקלה או כשל הוא דבר טבעי. אני רואה בתקלה דיגיטלית אורגניזם חי שמסרב להיות דימוי מציאות. אני משווה בין המקריות של צילום מסורתי לבין מקריות של התקלה שמופיעה ללא הכנה מראש, המתח מחוסר הוודאות נמצא בצילומים שלי, מה היא האמת ומה רק בדמיון
הלא נודע קיים בכל רגע